לעולם אל תעזבו את מגרש המשחקים

תקציר

ננסה להבין את חשיבותו של זמן משחק תנועתי עבור ילדים קטנים וגדולים.

מדוע אנחנו המבוגרים זנחנו אותו ומהן והיכן נמצאות ההזדמנויות להחזיר אותו חזרה לחיינו יחד כמשפחה.

מכירים את התמונה הזו?

גן שעשועים מלא בסולמות, חבלים, מגלשות, נדנדות, אולי אפילו איזו מזרקה שופעת מים.

הרבה ילדים צוחקים, עוברים ממתקן למתקן בחדווה, פנים מוארות, חוקרים את גבולות הגוף והדמיון שלהם.

הרגשה של תום, פשטות, נטולת זמן או לחץ, הילדים שם בנוכחות מלאה, ערניים ומאושרים.

זהו זמן משחק, זמן של הרפתקה.

המוטיבציה שלהם להמשיך לשחק ולחקור באה מבפנים, הם משחקים רק בשביל לשחק, אין אג'נדה נסתרת, וככל שהאתגר שלפניהם גדל כך גם גדלה ההנאה והרצון להמשיך.

ילדים בצורה טבעית יודעים לשמור על עצמם, הם מבינים באופן אינטואיטיבי מה אפשרי ומה לא, מה כדאי לנסות ומה מסוכן מדי לזמן הנתון בו הם נמצאים.

אלפי שנות אבולוציה הכינו את הגוף שלהם לטפס, להתלות, לקפוץ, להתפלש באדמה ולמתוח את גבולות הגוף שלהם, הגוף זקוק לזה כדי לגדול, להתחזק ולהיות בריא. הוא בנוי לכך.

איפה ההורים?

ההורים לרוב עומדים בצד, במקרה הטוב מתבוננים ומחייכים במבט בוטח וגאה, מסמנים לקטנים שהם שם לתמיכה וחיבוק אם צריך. במקרה הפחות טוב שגם קורה (וזה בסדר כמובן) מתבוננים במבט חרד בתקווה שהילד\ה לא ישבור חלילה משהו או יפצע או אולי בכלל מנצלים את הזמן לענות למיילים ולשוטט ברשת.

מה קרה לנו?

מהי הנקודה בזמן שבה מגרש המשחקים הפך ללא רלוונטי עבורנו? באיזה גיל הרצון להתנדנד, לקפוץ או להתגלש אבד לנו?

באיזה שלב תנועה הפכה להיות משהו שאומר שעה קבועה ביום מסוים, לרוב בתוך סטודיו עם מתקנים או מזרנים?

מתי מגיע השלב שבו אנחנו מתחילים למסגר, לקטלג ולשים בקופסא את זמן המשחק שלנו, ואז גם להתלונן שאין לנו זמן לזוז ושהחיים זה לא משחק ילדים?

למה בכלל עזבנו את מגרש המשחקים?

תארו לכם עולם שבו הילדים הקטנים והגדולים (אנחנו) משחקים כולנו יחדיו במגרש המשחקים, נהנים מכל היתרונות שהמשחק טומן בחובו: יצירתיות, התפתחות, הרגשת חופש, קלילות, סקרנות, צחוק, כשהזמן לרגע עומד מלכת ואנחנו פשוטים נוכחים בחוויה.

תחשבו על הקטנים, מה זה עבורם שההורים איתם במגרש, מדגימים להם שאין גיל למשחק, שאפשר להשתטות ולהתנסות תמיד. שמשחק זה סטייט אוף מיינד,

סטייט שאתם אף פעם לא רוצים לשחרר, מצב שבו חקירה ללא מטרה ספציפית היא אפשרית, שאתם יכולים לצאת ממגבלות העצמי, ולהפליג, אפילו אם רק לרגע, למחוזות דמיוניים שבהם הכל אפשרי.

זהו העולם שבו אנו מתחברים עם הילדים איפה שהם נמצאים- בפיזיות, ברגש, ולא רק בראש. הם נותנים לנו השראה להרגשה זו של חיות ואנחנו להם.

משחק זה עסק רציני (רק אל תקחו את עצמכם יותר מדי ברצינות)

גיל הילדות זהו גיל משמעותי לאימוץ הרגלים בריאים לחיים. ילדים קטנים וגדולים לומדים בעיקר על ידי חיקוי, וכשאנו עושים מודלינג למשחק משוחרר מלא בתנועה, חדווה ודמיון, הם לומדים שזה רצוי בכל שלבי החיים.

משחק זו הדרך העיקרית בה ילדים לומדים. כאשר הם במשחק, אלפי נוירונים נורים כמו זיקוקי דינור המתפוצצים במוח וההתפתחות הפיזית, הרגשית והקוגניטיבית בשיאה.

ילדים צריכים לפחות שלוש שעות של תנועה משמעותית ביום, ולא רק הם. גם אנחנו הילדים הגדולים, זקוקים לזה וכולנו יכולים לקצור את כל הפירות הנהדרים של זמן המשחק.

אז למה לא ביחד בעצם?

העולם הוא מגרש המשחקים שלנו

הכל יכול להיות משחק, ההזדמנויות נמצאות בכל מקום, טיפה של דמיון יחד עם גרם של יצירתיות ולא יחסר לכם לעולם מקומות לזוז יחד, לצאת להרפתקה משותפת ולהנות מהרגעים החשובים האלה של החיים.

במשחק Moving Nature שפיתחנו במהלך מספר שנים, זירת הבית הופכת למגרש משחקים קסום.

המטאטא, הכרית, הכיסא ואפילו הסירים במטבח מתעוררים לחיים והופכים להרפתקאות תנועה מרגשות.

ההורים והילדים יחד מגלים מחדש את הסביבה המשפחתית הקרובה ביותר אליהם. מתחברים, מתפתחים, ובעיקר נהנים מכל רגע של הביחד שנוצר. חיים בתנועה, איך הם מרגישים?

אנחנו אומרים : לעולם אל תעזבו את מגרש המשחקים.